שאלה >>
שלום וברכה, אנחנו הורים לשישה ילדים צעירים יחסית ובזמן האחרון שמנו לב שהם נוטים להלשין אחד על השני, כאשר אחד האחים נוהג שלא כשורה. הבעיה המרכזית שהיא שאיננו יודעים כיצד להגיב, מצד אחד אנחנו לא רוצים שאחים ילשינו זה על זה, אך מצד שני, אנחנו כן רוצים שידווחו לנו במקרים שילדים פוגעים אחד בשני בבית או במקרה שילד חוצה גבולות. איך כדאי להתמודד במקרה כזה כך שהמסר שיעבור יהיה מדויק?
תשובה >>
שאלתכם עוסקת בתקשורת בין בני המשפחה וביחסים בין אחים. אנחנו כהורים עלולים להעביר מסר כפול בהקשר הזה; מצד אנחנו רוצים תקשורת ישירה ומחנכים את הילדים שלנו להימנע מהלשנות ומלדבר רעות על אחים אחרים. מצד שני, אנחנו מחנכים את הילדים לכך שאם הם נתקלים בבעיה הם יבואו לשתף אותנו. הילדים מבינים שמצופה מהם לשתף את ההורים במה שקורה להם והם מוצאים לנכון לומר גם כשאר אחד האחים אינו נוהג כשורה.
שיתוף במקום הלשנה
כאשר ילד ניגש להורה ומספר לו על מעשיו של אחיו, יש לו צורך רגשי מסוים. הוא לא מעוניין לגרום צער להורה או לאח שלו, הוא גם לא מעוניין להוציא את עצמו טוב על חשבון אחיו. המילה 'הלשנה' היא מילה נוקבת שמייחסת כוונות זדון למעשה של הילד. היא מניחה על הילד תוית ומעמידה אותו במקום שהוא לא באמת מונח בו. לכן, בשלב הראשון מומלץ לוותר על המילה הלשנה ולהחליף אותה במילה שיתוף. הדיוק במילה איננו רק עניין סמנטי, אלא מעניק משמעות אחרת לגמרי למעשיו של הילד המשתף.
משולשים
אחד הכשלים המורכבים ביותר, שמאתגר משפחות לאורך שנים, הוא תקשורת עקיפה. תקשורת לא ישירה, מייצרת דרכים עוקפות להעברת מסרים ומשתפת גורם שלישי. במקום ששני אנשים ישוחחו בניהם על מערכת היחסים שלהם, נכנס גורם נוסף לתמונה והתקשורת מתנהלת דרכו; במקום לדבר ישירות עם האמא על משפט פוגע שאמרה, הולכים לשוחח עם האחות. במריבה בין שני אחים, מערבים את אבא כדי שיישב את הסיכסוך. תקשורת עקיפה מאפשרת העברת מסרים ותיעול רגשות בצורה פחות מביכה אבל לטווח הרחוק, נוצר מרחק רגשי בין בני המשפחה. ככל שנשכיל ליצור תקשורת ישירה בבית, ככל שנאפשר לילדים שלנו לשוחח איתנו בישירות ולא נאפשר העברת מסרים עקיפים, כך ניצור לאורך זמן, מערכות יחסים בריאות המאפשרות לנהל דיאלוג ולהכיל כל רגש. כאשר ילד ניגשג לספר סיפור על אחיו, מתקיימת כאן תקשורת עקיפה. בתקשורת ישירה נייצר מצב שבו כל אחד מדבר על עצמו ולא על אחרים.
אז מה הצורך
הילד המשתף, איננו מבקש להרע , אלא מבקש משהו לעצמו. הפניה להורה, דרך השיתוף על מעשיו של האח, מביעים צורך רגשי של הילד. לפעמים הוא רוצה שיראו עד כמה הוא שומר על הכללים, לעומת האחים שלו שאינם נוהגים כך. לפעמים הוא מבקש שיראו שפגועים בו או שלא מתחשבים בו, לפעמים הוא רק רוצה את תשומת הלב של אבא ואמא. בשלב השני, מומלץ להבין יחד עם הילד למה הוא זקוק כרגע. כדי להבין זאת, נקשיב היטב לסיפור שלו, נשמע את מה שהוא מספר, ולאחר מכן נקשף לו חזרה את דבריו ('אני שומעת שמה שאתה מספר זה ש…."). לאחר מכן נשאל ומה עוד? וכךנשמע את הסיפור שלו במלואו, ונשקף לו בחזרה את כל מה שהוא סיפר. בלי לשפוט, בלי לשנות לו את הפרשנות וגם בלי להוכיח אותו על כך שבא ושיתף. מומלץ להתמקד בתחושות ובמחשבות שלו ופחות לדבר על האח עצמו.
שיקוף רגש
בשלב השלישי, אחרי ששמענו את כל הסיפור שלו ושיקפנו אותו, נשקף את הרגש: "עכשיו, אחרי ששמעתי כל מה שקרה, אני יכולה לתאר לעצמי שאתה מרגיש פגוע/ מאוכזב/ מתוסכל/ עצוב/ דאגה/ חוסר בטחון". שיקוף הרגש מאפשר לנו להתמקד בילד המשתף ולמל את הצורך הרגשי שחסר לו.
מה המסר
אבל מה קורה אם באמת הילד משתף אותנו על מעשה לא טוב של אח שלו? האם אנחנו מתעלמים מהמעשה, איך נוכל לאפשר חציה ברורה של גבולות בלי שנגיב לכך במפורש? כשאר אנחנו בוחרים להתייחס לילד המשתף ולא לילד ששיתפו לגביו, אנחנו מעבירים מסר ברור גם לאותו ילד שעליו ספור הסיפור. אותו ילד עשה מעשה גבולי או אסור. ברוב המקרים הוא שומע את אחיו מעביר את המידע להורים והוא מחכה לשמוע מה תהיה התגובה. כאשר אנחנו בוחרים שלא להגיב, אנחנו מעבירים גם לו את המסר שבבית שלנו מנהלים תקשורת ישירה ולא עקיפה. אנחנו לא מייצרים משולשי תקשורת. ייתכן כי נשלם על כך מחיר בטווח הקרוב, אך בטווח הרחוק נבנה בע"ה משפחה עם ערוצי תקשורת בריאים, פתוחים וישירים.
אז מה עושים בפועל?
כאשר ילד ניגש אלי ומשתף לגבי מעשיו של ילד אחר, אני מבינה שהוא זקוק להקשבה שלי. אני אקשיב לדברים שלו במלואם, אשקף את התכנים בדיוק כפי ששמעתי ממנו ואזמין אותו לספר את הסיפור. בסוף הדברים שלא אשקף לו את הרגש שעלה מתוך הסיפור שלו. ממש בסיום השיחה אגיד לו תודה רבה שהוא שיתף אותי.