שאלה >>
אנחנו הורים לשישה ילדים ב"ה, לביתנו השניה בת 7 קשה מאוד להתמודד עם קונפליקטים. היא אהובה, מוכשרת, מלאת חן, חברותית ועוזרת מאוד בבית, אבל בכל פעם שהיא נתקלת באי הסכמה או שקורה משהו שלא נראה לה, היא לא מסוגלת להתמודד עם זה ומיד בורחת לחדר שלה וחוסמת כל גישה אפשרית. אי אפשר לדבר איתה, לחבק אותה או לעזור לה, היא פשוט ננעלת רגשית. בדרך כלל אחרי פרק זמן היא נרגעת אבל היא לא באמת פותרת את המחלוקת. אותו דבר בדיוק קורה גם כשהיא מפסידה במשחק ולאחרונה שמעתי על מקרים דומים גם מול חברות לכיתה ואני לא יודעת איך ללמד אותה להתמודד עם קונפליקטים ואיך לעזור לה לפתור בעיות בלי לברוח מהן.
תשובה >>
בסיפורך העדין, את מאירה בדיוק רב, תופעה שבוודאי מוכרת לחלק מהקוראות; הקושי להתמודד עם הצפה רגשית. תופעה זו מתרחשת כאשר האדם מוצף ברגש והוא לא מצליח להכיל את העוצמות שלו. ההצפה הרגשית תהיה קשה להכלה בעיקר במפגש עם רגשות כואבים כדוגמת: תסכול, כעס, אכזבה, כשלון ואשמה. ישנם מקרים בהם נראה הצפה רגשית גם סביב רגשות חיוביים כמו התרגשות, שמחה או גאווה. אנחנו מזהים לרוב ילדים שמוצפים רגשית, אך התופעה שכיחה גם בקרב מתבגרים ומבוגרים. הביטוי 'הצפה רגשית' מעיד על החוויה הפנימית של האדם המוצף, כאשר הוא מרגיש שהוא עומד לטבוע בתוך הרגש והוא מנסה בכל דרך לחלץ את עצמו מים הרגשות המאיים.
בין ניתוק לרגיעה
כמעט כל אדם התמודד לאורך חייו עם הצפת רגשות. יש מי שנותן להצפה להטביע אותו, יש מי שבוחר להתעמת איתה ישירות ויש מי שבורח ומתנתק ממנה. אין דרך אחת נכונה, אלא על כל אדם למצוא לעצמו את דרך ההתמודדות היעילה ביותר עבורו. לפני שאנחנו חושבים כיצד לעזור לביתך, אני רוצה שנראה את הכח שלה- ברגע שהיא מבינה שהיא נמצאת במקום לא טוב עבורה מבחינה רגשית, היא מסוגלת לחלץ את עצמה משם והיא גם יודעת להרגיע את עצמה ולמצוא בתוכה כוחות עצמיים של נחמה והיא בסך הכל בת 7. לצד המורכבות הבת שלך בעלת מודעות עצמית גבוהה וכוחות פנימיים חזקים מאוד. נראה שדווקא מתוך הכוחות שלה, אפשר יהיה להצמיח מודעות רגשית גבוהה יותר. על פני השטח אנחנו רואים שהיא נכנסת לחדר ויוצאת משם רגועה; איננו יודעים אם היא מנתקת את עצמה מהסיטואציה או שמא היא דווקא מצליחה לארגן לעצמה את התחושות והמחשבות וכך היא נרגעת. מתחת לפני השטח ישנה התרחשות מרתקת שעליה נרצה להתמקד.
מהצפה להכלה
התרופה הטובה ביותר להצפת רגשות, היא מודלינג להכלת רגשות. ככל שאנחנו כהורים נוכל להכיל את רגשותיהם של ילדינו בצורה מדוייקת יותר, כך החרדה של הילדים מההצפה הרגשית תפחת והם יהיו מסוגלים לייצר לעצמם כלים להתמודדות. מודל א.פ.ר.ת הוא מודל נפוץ שאומר שאירוע לא מוביל את האדם ישירות לתגובה, אלא האירוע עובר דרך הפרשנות האישית של האדם, וכתוצאה מכך מתפתח רגש והוא זה שמנתב את האדם לתגובה מסוימת. למרות ההיכרות העמוקה שיש לרובנו עם המודל, בבואנו לשוחח עם ילדינו אנחנו מתמקדים דווקא באירוע או לחילופין בתגובה. את רוב התקשורת עם הילדים שלנו אנחנו מנהלים סביב 'מה קרה'? (האירוע) או 'למה אתה מתנהג ככה'? (התגובה). ככל שנוכל לשוחח עם ילדינו על הפרשנות ובעיקר על הרגש שעומד מאחורי התגובה, כך נוכל להבין אותם יותר ולסייע להם להבין את עצמם טוב יותר. כתוצאה מההבנה וההכלה הרגשית, נוכל גם לראות שינויים וגמישות בתגובות.
אז איך מדברים על רגש
כדי לדבר על רגשות, בשלב הראשון נצטרך לוותר על העמדות השיפוטיות שאנחנו מחזיקים בהן. אם אני רוצה להבין מה עובר על הילדה שלי שברחה לחדר תוך כדי עימות מול אחיה הגדול, אני לא אוכל לעשות זאת, כאשר אני אומרת לה שהיא "חייבת להשתנות" או "צריכה להבין ש…". השלב הראשון בשיח רגשי הוא לשחרר את העמדה השיפוטית. המטרה בשיח הרגשי אינה לפתור לה את הבעיות אלא להכיל את התחושה שלה, להישאר איתה בתוך ההצפה הרגשית ולסמוך עליה שהיא תמצא בעצמה את הדרך להיחלץ.
מתוך העמדה הזו, נבקש ממנה לשוחח על מה שקרה; "אני רוצה לדבר איתך על מה שקרה אתמול…
את יכולה לספר לי שוב מה קרה? איך הרגשת כשהלכת לחדר? למה את הכי זקוקה באותו רגע כשאת הולכת לחדר שלך? מה את אומרת לעצמך כשאת נמצאת בחדר לבדך? איך את מרגיעה את עצמך? מה היה עלול לקרות לך אם היית נשארת בתוך המשחק? ממה בעצם רצית להגן על עצמך?
בפעם הבאה שזה יקרה, היית רוצה שמישהו מאיתנו יבוא להיות איתך או שאת מעדיפה להישאר שם לבד?"
פשוט להיות
פעמים רבות אנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו כלים פרקטיים כאלה שיוכלו להפוך את החיים שלהם לנעימים יותר; 'אם רק תעשי כך וכך, תוכלי להתמודד עם הרגש ביתר קלות'. בהחלט אפשר ללמד אותה את מודל א.פ.ר.ת, להסביר לה מה זו הצפה רגשית ולתת לה כלים להתמודדות, אך בלי לשים לב אנחנו עלולים להבעיר מסר שגם אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם עוצמות הרגש שלה ושאנחנו רוצים שהיא תמתן את עצמה. המתנה הגדולה ביותר שנוכל לתת לה זו ההסכמה שלך כאמא, לפגוש את הרגש שלה, להכיל אותו, לשהות בו, בלי לפתור אותו ובלי להקטין אותו. פשוט להיות איתה באשר היא שם.
לא פשוט אבל בהחלט אפשרי,
בהצלחה רבה
יפעת