לידה שקטה

אזהרת טריגר לידה שקטה

שאלה >>

שלום וברכה, אנחנו זוג צעיר, התחתנו לפני שנתיים ואנחנו מתמודדים עם קושי גדול; לפני חצי שנה חווינו לידה שקטה. מאז ועד היום אני לא מצליחה לחזור לחיי השגרה שהיו לי קודם לכן. אני משתדלת לחייך ולתפקד, אבל בתוכי איבדתי את הרצון והשמחה. הדבר היחיד שאני רוצה זה לא לעשות כלום. אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי, כולם מצפים ממני להתקדם ולהיות אופטימית אבל אני לא מצליחה. בשבת האחרונה ההורים שלי טענו שאנשים מתמודדים עם קשיים יותר גדולים מזה ושאני מגזימה. אני כבר לא יודעת איך להתייחס לזה, מצד אחד אני מרגישה שלא מבינים אותי, מצד שני, אני רוצה להתקדם אבל לא יודעת איך, זה נראה לי פשוט לא אפשרי.

תשובה >>

במילותייך העדינות את מתארת משבר אישי ומשפחתי משמעותי מאוד. לידה שקטה היא חוויה קשה ומטלטלת עבור זוגות רבים, אשר המודעות לקיומה עדיין נמוכה יחסית. הלידה השקטה נקראת כך על שם השקט המכאיב כל כך שמשתרר עם צאתו של התינוק לעולם ללא רוח חיים, אך לא פחות מכך, הלידה השקטה מלווה בשתיקה חברתית. נשים רבות מרגישות שהן לבד בעולם, שאין להן את מי לשתף ואין מי שיבין אותן. מעט מאוד זוגות משתפים את שקרה להם ובניגוד לאירועי חיים אחרים, בני הזוג נשארים לבדם בהתמודדות הכואבת הזאת.

אבדן

לידה שקטה היא אבדן. אמנם עוד לא הכרנו מקרוב את הרך הנולד, אך ההיקשרות אליו כבר הייתה חזקה מאוד. החלומות, התקוות, הציפיה, הקניות, כל אלו יצרו קשר חזק עם אותה נשמה שעתידה לרדת לעולם. לפעמים יש תחושה מוטעית או אפילו מסר שמועבר במפורש, שבהשוואה לפרידות אחרות, זהו אבדן פחות כואב. אז הצעד הראשון הוא בהבנה שאבדן הוא אבדן. הוא אף פעם לא עומד בהשוואה לכאב של אבדן אחר. הוא עומד בפני עצמו וכך אנחנו צריכים להתייחס אליו.

חוסר הלגיטימציה להתאבל

על פי ההלכה, לכל אבדן יש תהליך אבל שנלווה אליו. תהליך האבל הוא הדרגתי ומאפשר לאדם להיפרד ולעבד את הפרידה בצורה תהליכית, עד שמגיע לסיומו ומסמן לאדם שהגיע העת להמשיך הלאה. ההלכה מותאמת היטב את נפש האדם ומייצרת מצב שבו האדם מקבל את כל הלגיטימציה להתאבל לפרק זמן מסוים ורק לאחר מכן הוא נדרש לקום מאבלו ולהמשיך בחייו.

במקרה של לידה שקטה, פעמים רבות נוצר פער גדול בין התחושה האישית של ההורים לבין הביטוי כלפי חוץ. זוגות רבים שומרים בסוד את שאירע להם, הם לא זוכים לתמיכה הקהילתית לא במובן הרגשי ולא במובן הפיזי (בישולים, עזרה בניקיון הבית). לצד זאת לא מתקיימות הלכות אבלות כלשהן. החוסר המובהק בהרשאה להתאבל, יוצר מצב של דריכה במקום. כפי שהיטיבה להבין זאת ההלכה, הדרך להגיע להשלמה עם הפרידה, עוברת דרך תהליך האבל. אם לא נתאבל, לא נוכל להשלים.

לספר את הסיפור

הלידה השקטה כוללת בתוכה חלקים רבים. הציפיה הגדולה לקראת ההורות המתקרבת, התקוות, החלומות, הקניות, הרגע שבו הבנת שמשהו לא ממש בסדר, הדאגה, האכזבה, הכאב הגדול, התהליך הרפואי שנדרש לקראת הלידה, החוויה האישית והזוגית אחרי הלידה. כל אלו ועוד רגעים רבים שלא מוזכרים כאן, מוסתרים מאחורי הכותרת 'לידה שקטה'. לכל חלק בסיפור הזה יש משמעות מיוחדת. אחרי שעשינו את הצעד הראשון והבנו שאבדן הוא אבדן, ואיפשרנו לעצמנו להיכנס לתהליך האבל, הצעד הבא הוא להתחיל לספר את הסיפור. הכוונה היא להתחיל לדבר על מה שקרה לנו. אין הכוונה לסיפור כלפי חוץ, אלא קודם כל כלפי עצמנו. האם בני הזוג מסוגלים לשוחח אחד עם השנייה על מה שקרה להם. האם יש קרובים שיכולים להקשיב ולהכיל את הסיפור בכללותו. תהליך ייעוץ מקצועי יכול לעזור מאוד בנושא של עיבוד הלידה וביצירת מרחב לספר את הסיפור.

לא להישאר לבד

בתהליך העיבוד שאותו את עוברת, ישנה חשיבות רבה למעגלי תמיכה רחבים. מעבר למעגל המשפחתי, והחברות שעשויות לתמוך ולהקל, מומלץ לשמור על יציאה מהבית למפגש קבוע שישנה מעט את האוירה ויאפשר לך למלא מצברים. שיעורי חסידות, השתתפות בהתוועדויות, לימוד קבוע עם חברה או משפיעה וכל מפגש חברתי משמעותי, עשוי להעניק לך כוחות נוספים להתמודדות.

אז מה עכשיו?

את מצפה מעצמך להתקדם ולהמשיך בחיים, את כל כך רוצה לומר לכולם שהכל בסדר ולחייך, אבל מבפנים זה פשוט לא עובד לך. המצב הרגשי שלך מבקש ממך לעצור ולפנות מקום לכאב. ככל שאת דוחקת בעצמך יותר לתפקד, כך את משיגה בדיוק את התוצאה ההפוכה. נכון שעברו כמה חודשים ונכון שגם הסביבה מצפה ממך להתנהגות מסוימת, אבל יש בך קול פנימי שאומר לך משהו אחר. ונראה שהגיע הזמן להקשיב לו. הרשי לעצמך להתאבל, ספרי את הסיפור שלך והיעזרי במעגלי התמיכה הנמצאים סביבך. כפי שכבר נכתב קודם, מומלץ מאוד לגשת לייעוץ מקצועי שיוכל לסייע לך להקשיב פנימה ולעבד את כל מה שעברת. במידה ובעלך ירצה להצטרף אלייך למסע הזה, מה טוב. ככל שתהיי יותר קשובה פנימה, כך תוכלי בבא העת, להשלים ולהמשיך בחיים השמחים והטובים שעוד מצפים לך בע"ה.

ועוד מילה להורים

אתם רואים את ביתכם בכאב גדול. היא מתקשה להשתחרר ממה שעבר עליה. גם אתם ציפיתם לנכדים וכאבכם גדול עד מאוד. ניסיתם לתמוך ולעודד ככל יכולתכם, אך אתם חשים שאין דרך לעזור. בשלב הזה יש שני דברים משמעותיים שתוכלו לעשות עבור ביתכם; האחד הוא להכיל. להכיל באמת. בלי לשפוט, בלי להאיץ, בלי להשוות למקרים אחרים. לחבק אותה יחד עם הכאב שלה. לא להציב לה תנאים ולא לספור לה את ימי אבלה. רק לומר לה שאתם כאן איתה. לצד זאת נסו בכל דרך להפנות אותה לייעוץ מקצועי. השילוב בין הכלה משפחתית לייעוץ מקצועי עשוי לסייע מאוד. אם היא מתנגדת בכל תוקף לפנות לייעוץ, הניחו לזה ונסו שוב בעוד כמה שבועות. אין טעם לדחוק. לפעמים זה רק מייצר את התוצאה ההפוכה.

שנזכה בע"ה לבשר ולהתבשר בבשורות טובות, יפעת