הורים, מורים ואנשי חינוך
ימים קשים מאוד עוברים על כולנו, צעירים ומבוגרים כאחד. תחושות קשות של כאב, חוסר אונים וחוסר שליטה, מציפות את הנפש ועשויות לערער את תחושת הבטחון הבסיסי ביותר של כל אחד מאיתנו. תפקידנו כאנשי חינוך להיות כתובת עבור ילדינו ותלמידנו, אוזן קשבת לשאלות ולרגשות וכתף תומכת לשיתוף ולהכלה.
בשלב הראשוני, עוד לפני שניגש לשוחח על כך עם אחרים, מומלץ להסתכל פנימה, איפה עומד כל אחד מאיתנו אל מול הנושא הזה; מה הן התחושות והמחשבות האישיות שלי? עם אילו מטענים רגשיים אני מגיע? האם אני מרגיש שיש לי מספיק כוחות כדי להכיל את עצמי, את הרגשות ואת התגובות שלי? האם יש לי תמיכה רגשית? האם יש לידי מישהו שיכול להכיל אותי או לתמוך בי?
פעמים רבות אנו מבקשים לשוחח עם ילדינו ותלמידנו על נושאים מורכבים ורגישים, ואנו מכינים ארגז כלים מלא וגדוש עבורם, אך בדרך אנו שוכחים את עצמנו. איפה אני כאיש חינוך אל מול הנושא הזה. היכולת שלנו להכיל את עצמנו ולהחזיר את תחושת הבטחון היא הכלי המשמעותי ביותר שניתן להעניק לילדינו ולתלמידנו בהתמודדות עם מקרים מטלטלים שכאלה. החוסן של איש החינוך הוא עמוד התווך של הילד.
מעבר לכך, מפורטות להלן מספר נקודות שכדאי לשים לב אליהן במהלך המפגש עם התלמידים;
- היצמדו לעובדות: למרות הרצון הטבעי שלנו כמבוגרים לגונן על הילדים, יש לשים לב כי אנו נצמדים לעובדות, מבלי לייפות את המציאות או לספר פרטים שאינם נכונים. אין צורך לספר כל פרט בסיפור, אך מה שכן נאמר, צריך להיות אמין ומדויק. במידה והילדים שואלים שאלות, השיבו להם באופן נקודתי למה ששאלו.
- דגש על החוויה: הדגש המרכזי בשיחה אינו פרטי המקרה, אלא התחושות הנלוות אליו. אפשר לשאול שאלה כללית ולבקש מהילדים להתייחס בקצרה; אני רוצה לשמוע איך אתה מרגיש כרגע? באיזו תחושה עוברים עליך הימים האחרונים? אילו מחשבות מלוות אותך מל"ג בעומר? ככל שנאפשר לילדים להתבטא ולספר על עצמם יותר, כך הם יוכלו לאוורר את רגשותיהם ולהכיל את עצמם ואת חבריהם.
- כל רגש הוא לגיטימי: בשיח פתוח העוסק ברגשות, כל רגש הוא לגיטימי (גם רגשות קשים כמו פחד, כעס או עצב). אין רגש שאסור להרגיש אותו. יש להימנע, ככל האפשר מאמירות שיפוטיות, ציניות או זילזול. ככל שניתן לגיטימציה לקשת רחבה יותר של רגשות, כך נוכל לאפשר לילדים להכיל, להבין ולראות את עצמם באור טוב וחיובי.
- כל התנהגות היא לגיטמית: ילדים מעבדים אירועי טראומה דרך שלל התנהגויות; פחדים וחרדות, הפרעות בשינה ובאכילה, קשיים בתיפקוד היומיומי, התפרצויות בכי, התכנסות, אדישות ואפתיות, התפרצויות זעם ואף התקפי צחוק. למרות חוסר הנוחות שהתנהגויות אלו עלולות להסב, זו אחת הדרכים שבהן הנפש מרפאה את עצמה, במיוחד בתקופה הראשונה לאחר האירוע. במצב של התפרצות הילד זקוק בעיקר לחיבוק ולתמיכה מדמויות משמעותיות. השתדלו להיות שם עבורם ברגעים הללו.
- מותר להמשיך הלאה: ההתנהגויות יומיומיות של שגרת חיים, לשמוח, לשחק, ללמוד, לצחוק, כל אלו הן פעולות חשובות ונורמטיביות בהתמודדות עם אירוע חירום. חלק מהילדים ומבני הנוער מרגישים לא בנח לנהוג כרגיל כאשר אירוע כזה מתרחש ואף מרגישים כי זו פגיעה בכבודם של הנפגעים. עלינו לתת להם לגיטימציה להמשיך בחיים ביתא שאת וביתא עז; מותר להתאוורר, לצחוק, לצאת לבילוי קצר, ללמוד, לחיות בשמחה. שמירה על שגרה והתאווררות חשובות מאוד בתהליך העיבוד.
- שיתוף הדדי: כדי לייצר שיח מקרב, מומלץ שגם המבוגר ישתף במידה מסוימת, בחוויה האישית שעברה עליו. לא כדאי שזה יהפוך להיות מוקד השיח, אבל שיתוף אישי מצד איש החינוך במידה הנכונה, עשוי בהחלט לקרב ולאפשר שיח פתוח. הילדים מרגישים שמולם יש אדם שיכול להבין גם את מה שעובר עליהם.
- הימנעו מפתרון בעיות: יש לשים לב שהשיח הרגשי אינו עוסק בפתרונות ובייעוץ מעשי, אלא מתמקד בשאלות, בהתעניינות ובהקשבה. פעמים רבות אנו מרגישים צורך לייעץ לילדים מה עליהם לעשות או מה עליהם לחשוב ואין פניות אמיתית להקשבה, להכלה ולתמיכה.
- אני כאן: בסיום השיחה, יש להשאיר לילדים פתח להמשך, כאשר המסר המרכזי הוא: 'אני כאן בכל מצב, אתם מוזמנים לפנות אליי כשתזדקקו לי'. המסר הזה כמובן לא יכול לעבור רק במילים, הוא חייב להיות נוכח בתחושה של הילדים במהלך השיחה ולאורך השבועות הקרובים.
- חיבור לפעולה מעשית: לאחר ההכלה הרגשית והשיח הפתוח עם הילדים, נתמקד בפעולה מעשית כדי להחזיר לילדים את תחושת הבטחון. ניתן לחשוב על כל פעולה מעשית שתהיה לתועלת כלשהי. לדוגמא: לימוד משניות או אמירת תהילים לעילוי נשמת הנפטרים, הכנת חבילות למשפחות המאשופזות בבתי הרפואה, הקמת דוכן של הנחת תפילין, הכנת ציורים ושליחה לפצועים. יש לציין כי לעבודה עם הידיים דרך חומרים (דבק, נייר וכו') יש יכולת מיוחדת לנחם ולהרגיע במיוחד בגיל הצעיר. פעולות נוספות שיכולות לנחם קשורות למוסיקה ולתנועה. ניתן גם באמצעות שיר או ריקוד להקל מאוד על הנפש.
- היו ערניים: בשבועות הקרובים היו קשובים ורגישים לתגובות של הילדים בסביבתכם. ישנם ילדים שבשלב הראשוני מגיבים באדישות ורק לאחר כמה ימים מתחילים להביע מצוקה רגשית כלשהי. היו ערניים והפנו לגורמי מקצוע במידת הצורך.
כל הנאמר לעיל לא נועד להחליף טיפול מקצועי במקרה הצורך. במידה והינכם חווים מצוקה משמעותית בעקבות המקרה, או אם אתם שמים לב לילד שזקוק לסיוע מקצועי, יש לפנות בהקדם לקבלת עזרה אצל איש מקצוע.
