סליחות

שאלה >>

שלום וברכה, אנחנו משפחה עם 6 ילדים ב"ה. כמו בכל בית נורמלי גם אצלנו יש מריבות בין אחים וחשוב לי שאם ילד פוגע בילד אחר הוא יבקש ממנו סליחה. לאחרונה שמתי לב שלשני הילדים הגדולים שלי ממש קשה לבקש סליחה. גם כשהם כבר מבינים שהם עשו טעות או פגעו באחד האחים, הם לא מסוגלים להגיד את המילה 'סליחה'. בשיחה שהייתה לי עם בעלי חשבנו ע ל כך שלשנינו לא קל להתנצל. האם יכול להיות שהם למדו את זה מאיתנו? ואם כן, אז איך מתקנים את זה? איך מלמדים ילד לבקש סליחה ולקחת אחריות על הטעויות שלו?

תשובה >>

תהליך בקשת סליחה אצל אנשים רבים נחווה כתהליך קשה, מביך ואף מייסר. הוא מלווה ברגשות אשם ובהבנה שאמירה, פעולה או מחשבה שלי גרמה כאב לזולת. כאשר אדם מבקש סליחה הוא לוקח אחריות על המעשה שלו, מביע חרטה וצער על מה שקרה ומנסה לפייס את הזולת. אנחנו נוטים לחשוב שאדם שלא מבקש סליחה, אינו מבין את גודל הצער שנגרם או לא מוכן לקחת אחריות על מעשיו, אך לא בטוח שזה העניין

המצא לנו מחילה

כאשר ילד או מבוגר מבקשים סליחה ממי שנפגע מהם, הם בעצם משאירים מקום לתיקון. הם נשענים על אמונה שגם אם קילקלתי אפשר לתקן, שאם הנעשה אפשר להשיב, לפחות באופן חלקי. לא מדובר רק על לקיחת אחריות וחרטה, אלא גם על יכולת פנימית לסלוח לעצמי ולקום מחדש. ילדים רבים שמתקשים לומר סליחה, הם ילדים שמתקשים לסלוח לעצמם על מה שעשו. הם מתקשים להאמין שיש אפשרות לתיקון, הם מתקשים להאמין שמישהו באמת יוכל לסלוח להם, בדיוק כפי שהם לא מסוגלים לסלוח לעצמם.

זה הזמן לסלוח

אנחנו מנסים בדרכים שונות ללמד את ילדינו לבקש סליחה מאח בוכה, אנחנו מחכים בכיליון עיניים שבן הזוג יבקש סליחה על מילה שאינה במקום, אנחנו מצפים בסתר לבקשת סליחה מחמות שלא הזמינה אותנו לסעודה, אבל אנחנו שוכחים שיש אפשרות טובה הרבה יותר והיא פשוט לסלוח. היכולת לסלוח היא יכולת פנימית של אדם, למקם את עצמו אחרת בעולם. היכולת לסלוח לא תלויה באחרים, בכוונות שלהם, במילים שלהם, אלא בעבודה פנימית שלנו מול עצמנו. ולכן, יש בעיני משמעות הרבה יותר גדולה ללמד ילדים לסלוח. הרבה יותר מאשר ללמד ילדים לבקש סליחה. ילד שיודע לסלוח לאחרים ולעצמו, הוא ילד שממילא גם יבקש סליחה ביתר קלות, כי הוא יודע שיש סליחה בעולם. הוא מכיר את האפשרות הזאת מקרוב.

מה קודם למה?

כאשר אנחנו רוצים לפייס בין שני אחים, יש לנו בדרך כלל סדר פעולות ברור- קודם כל הפוגע יבקש סליחה ואז הנפגע יסלח לו. סדר הפעולות הזה מעביר מסר ברור; עד שאתה לא תבקש סליחה, הנפגע לעולם לא יוכל לסלוח לך. המסר הזה אפילו חזק יותר כלפי הנפגע; עד שלא מבקשים ממך סליחה, אין לך אפשרות למחול. תחושת המחילה והסליחה אינה תלויה בך, אלא במבקש הסליחה. רק כשהוא יפייס אותך, תוכל לשוב ולהתפייס איתו. האם זה המסר אותו אננו רוצים להעביר?

אז מה עושים?

כאשר אחים רבים בניהם, יש שאלה גדולה האם בכלל כדאי שההורה יתערב. אבל בהנחה שאנחנו מוצאים את עצמנו בעמדת תיווך ובנסיון לפייס בין השניים, כדאי לשים לב לארבע נקודות משמעותיות; קודם כל מומלץ מאוד שלא להכריח ילד לומר 'סליחה'. כאשר ילד אומר 'סליחה' מתוך אילוץ, זה מגביר אצלו את תחושת המבוכה, זה לא באמת מגביר את תחושת החרטה ולכן בפעם הבאה יהיה לו רק יותר קשה להתפייס. שנית, להעביר את המסר שמדובר על ריקוד עדין בין שניהם ולא על אחריות בלעדית של אחד מהם, ניתן להתייחס לדינאמיקה בניהם: "אני בטוחה שתוכלו להתפייס בניכם בצורה בוגרת". נקודה שלישית היא ההבנה שהילד מרגיש מספיק אשם גם בלעדינו ושאין צורך במילים קשות או באמירות פסימיות כדי לדרבן אותו להתנצל. ועכשיו מגיעה הנקודה הרביעית, לעיתים קרובות דווקא כשהילד מרגיש בטוח ומוגן, הוא מרגיש מוערך ושווה, הרבה יותר קל לו לבקש סליחה.

נח לסלוח

בפסקה האחרונה אני רוצה להתייחס למודלינג שאנחנו עושים כלפי הילדים שלנו. כתבת בכנות שלך ולבעלך לא קל לבקש סליחה. מעניין לבדוק האם לך ולבעלך קל לסלוח? האם אתם נוחים לסלוח, האם קל לפייס אתכם? יש שני רגעים מאוד משמעותיים שילדים מסתכלים עלינו ולומדים היטב; האחד הוא כשאבא ואמא נפגעים אחד מהשניה או מאדם אחר, האם הם רואים אמא שיודעת להעביר, למחול או שהם רואים אמא ששומרת ונוצרת בזכרונה? נקודה שניה שהילדים שלאנו רואים אותנו היא כשאנחנו חלילה פוגעים בילדים שלנו. זה קורה לכל אחד מאיתנו. בגרע של כעס או של איבוד עשתונות. אנחנו שוגים גם מול הילדים. האם אנחנו יודעים לבקש מהם סליחה, לפייס אותם. אלו שני רגעים מאוד משמעותיים שהילדים שלנו לומדים מאיתנו ויכול להיות שכל העבודה היא בעצם בנינו לבין עצמנו והם רק השיקוף…

מאחלת לך חודש מלא ברחמים ובסליחות,

שנהיה נוחים לסלוח, נוחים לרצות

כתיבה וחתימה טובה

יפעת