על השקיפות

שאלה >>

יש לנו ילד בן 8, בעל כישורים רבים, מצליח בלימודים ב"ה, מייצר קשרים חברתיים טובים וגם בבית הוא מתייחס בכבוד ושומר על כללי הבית. בדיוק כמו שאר האחים שלו, גם הוא זוכה לתשומת לב רבה ואנו דואגים לכל מחסורו. למרות זאת, הוא כל הזמן מתלונן על כך שלא מתחשבים בו, לא מתייחסים אליו מספיק ולא אוהבים אותו כפי שהיה רוצה. מה שאנחנו עושים עבורו לא מספק אותו. כיצד כדאי להגיב לטענות שלו?

תשובה >>

תחושת השקיפות היא תחושה שגורמת לאדם להרגיש בלתי נראה; אמנם כלפי חוץ כולם רואים ומכירים, אך העולם הפנימי, החוויות העמוקות, הרגשות והמחשבות עוברים מתחת לרדאר. ישנם ילדים, אשר מתלוננים על תחושת שקיפות וחוסר נראות פעמים רבות. הם טוענים שלא מספיק רואים אותם, לא מספיק מבינים אותו ובעיקר לא מספיק אוהבים אותם. תחושת השקיפות שלהם לעיתים מוטחת בהתפרצויות קולניות ולעיתים הם מביעים אותה בהסתגרות חרישית.

האשמה וביטול

ההורה המואשם, מבקש להתמודד עם תחושת האשמה שהילד מעורר בו. הדרך השכיחה להתמודד עם האשמה בתחושת השקיפות של הילד היא התגוננות: "איך אתה אומר שלא רואים אותך? הנה רק אתמול קניתי לך בגד חדש ולפני שבוע ישבנו לשוחח יחד ובשבת הכנתי עבורך את העוגה שאתה הכי אוהב". הרצון של ההורה להגן על עצמו מפני האשמה מעביר לילד מסר סמוי שבעצם אומר כך: "אני עושה כל כך הרבה בשבילך, אז איך אתה מרגיש בלתי נראה?!'. למרות שלא קל להכיל את הביקורת של הילד, התגובה האוטומטית של התגוננות מעבירה לילד מסר של ביטול רגשי. תחושת הביטול איננה מסייעת לו להרגיש אהוב ונראה, אלא מגבירה אצלו שוב רגשות קשים של בדידות, ניכור וריחוק. הוא מגיע שוב לאותה מסקנה של היותו בלתי מובן.

רגע מקשיבים

הפרידה מרגשות האשם היא המפתח להתמודדות מיטיבה עם הסיטואציה הזאת (ובכלל בתפקוד ההורי). בשלב הראשון מומלץ לשמוע את הילד לעומק. בכל פעם שעולה תסכול כזה מצידו, במקום להסביר, להתגונן או להתווכח, פשוט לראיין אותו על התחושות שלו. לא ממקום מואשם, אלא ממקום שמבקש להבין: "מה קורה לך כרגע בלב? מה גרם לך להרגיש כך? באילו מקרים אתה כן מרגיש אהוב? מה אנחנו יכולים לעשות כדי שתרגיש טוב יותר בבית?". רצף השאלות הללו, מעביר לילד את המסר שרואים אותו. הוא לא זקוק לתוכחה או להסברים מלומדים, הוא גם לא זקוק לפיצוי או למתנות מוגזמות. הוא מבקש שיראו את מה שקורה בתוכו. לפעמים גם הוא בעצמו לא מבין מה קורה לו. בכמה דקות קצרות, ההורה יוכל להיות עבורו העין הרואה שהוא כל כך זקוק לה.

לראות את הטוב

התחושה של הילד על כך שלא רואים אותו, קשורה במידה רבה לכך שלא רואים את הטוב שבו, שלא מכירים אותו באמת ומסתפקים בהיכרות בסיסית בלבד. תחושת השקיפות תובעת מההורה בחינה עמוקה יותר, התבוננות פנימית בנפשו של הילד, היכרות מעמיקה עם כוחותיו וכישוריו, חשיפה לתחומי העניין שלו ולהתמודדויות השונות שהוא פוגש בחייו. מתוך ההיכרות המעמיקה עם עולמו של הילד, יוכל ההורה לזהות את הטוב הטמון בו, להצביע עליו, להתרגש ולהתפעל ממנו, ולהפוך את ה'שקוף' לאור גדול. לא מדובר על פירגון מאולץ, אלא על הערכה אמיתית והיכרות עמוקה עם הכוחות והיכולות שלו.

השקיפות מדבקת

לתחושת השקיפות יש תכונה מדבקת וייתכן שהילד המתלונן, איננו היחיד שמרגיש כך. ברב המקרים נגלה כי האם או האב מרגישים תחושה דומה של שקיפות בבית. כדי שהורה יוכל לראות כל אחד מילדיו ולהיות קשוב לצרכים השונים שלו, עליו קודם כל לראות את עצמו ולפנות מקום לצרכים ולרצונות שלו. הורים שיודעים לפנות לעצמם שעה קלה למנוחה, לבקש עזרה בעבודות הבית, לצאת לשיעור בערב או לאפשר לעצמם זמן איכות זוגי, יוכלו להעניק גם לילדיהם תחושה של נראות ומקום.