שאלה >>
שלום וברכה, לפני חמישה חודשים, נפטר בשיבה טובה אבא של בעלי. חמי היה איש יקר ודמות מוערכת מאוד במשפחה, איש של תורה וחסד. ב"ה זכינו לגור בסמיכות אליו והילדים שלנו זכו לשהות במחיצתו כמעט עד יומו האחרון. מאז הסתלקותו, בננו הצעיר בן 9 מתקשה להיפרד ומביע עצב רב בכל פעם שנזכר בו. בזמן האחרון שמנו לב שהוא כועס מאוד ומאשים אותנו בכך שלא טיפלנו בסבא ולא שמרנו עליו. לפני מספר ימים הוא אף אמר שהוא כועס על עצמו שלא הלך לבקר את סבא בימיו האחרונים. איך הכי נכון להתמודד או להגיב להצפה הרגשית ובמיוחד לכעס שהוא מביע לאחרונה?
תשובה >>
אבדן של אדם קרוב, מטלטל את נפש האדם ומותיר אותו בתחושות ומחשבות מורכבות. בקרב ילדים, התמודדות עם אבדן עשויה להיות אף קשה יותר; ההיעלמות הפתאומית, החוסר והגעגוע מציפים את הלב ומותירים את הילד עם שאלות שלא בהכרח מקבלות פתרון. אנו כהורים וכאנשי חינוך מלמדים את הילדים שלנו מיומנויות של יצירת קשר ושמירה על קשר, אך לא תמיד מלמדים מספיק על פרידה מקשר. לדעת להיפרד, זו מיומנות בינאישית חשובה שמאפשרת לאדם להתמודד עם החוסר ואף ליצור בעתיד קשרים נוספים ללא חשש.
שלבי עיבוד אבל
אצל ילדים, כמו אצל מבוגרים, ישנו תהליך ארוך של עיבוד אבל. הילד עובר מספר שלבים רגשיים ותודעתיים עד שהוא מגיע להשלמה עם הפרידה. השלב הראשון הוא שלב ההכחשה אשר בו הילד לא מאמין שאכן התרחשה הפרידה והוא מצפה שהאדם האהוב ישוב ויכנס בדלת בכל רגע. השלב השני הוא שלב הכעס. הכעס על האבדן עלול להתפרץ כלפי הסביבה שלא עשתה מספיק כדי למנוע את הפרידה, כלפי הילד עצמו שלא ניצל היטב את הזמן שהיה לו עם הדמות האהובה ואף כלפי הנפטר שעזב אותו בטרם עת. השלבים הבאים הם מיקוח שבו נעשה נסיון לעשות שינויים כדי שהמציאות תשתנה בהתאם, דכאון שבו מורגשים עצב ובדידות רבים ולבסוף השלמה שמאפשרת לילד לחזור לתיפקוד רגיל ולשאת בתוכו את החוסר.
כפי שעולה מעיון בשלבי האבל, נראה כי אתם בנכם חווה באופן חזק מאוד את השלב השני, שלב הכעס. מתוך ההתמודדות האישית שלו עם האבדן, הוא מחפש אשמים בפרידה שנגזרה עליו. הטחת הכעס אינה שלב נעים לסביבה וגם לא לאדם עצמו. היא עלולה להציף הרבה ויכוחים ועימותים בין הילד לבין הקרובים אליו.
שיח, הכלה ונירמול
כדי לחסוך מילדים כאב ועגמת נפש, מבוגרים מעדיפים שלא לדבר על מוות. את השיחות על האדם שנפטר מנהלים מאחורי גבם. לעיתים כשילד מביע כאב על הסב, מצמצמים את צערו ומסיחים את דעתו. לחלק מהילדים זה עוזר לפחות בטווח הזמן המיידי, אך לאורך זמן, ישנם ילדים שנשארים ללא מענה לתחושות שלהם. הם מרגישים שאסור להם לדבר על הכאב או לביע אותו וכך תהליך עיבוד האבל מתעכב והם נשארים זמן רב יותר בתוכו.
בכדי לאפשר לילד שלכם להתמודד בצורה המיטיבה ביותר, יש לפנות מקום לאבל שלו. לאשר לו את התחושות והרגשות שלו. אין צורך להאיץ בו או לנסות לפתור לו את הבעיה, אלא בעיקר להכיל ולנרמל את התחושות שלו; 'רק לפני חמישה חודשים איבדת את סבא שלך שכל כך אהבת. זו פרידה לא קלה עבורך וגם עבורנו. מאוד לגיטימי והגיוני שאתה מתגעגע או כועס או לפעמים אפילו מרגיש אשם. זה קורה גם לאנשים מבוגרים וגם לילדים. אני רואה כמה לא קל לך להתמודד עם התחושות האלה ואני אשאר איתך עכשיו עד שזה יירגע קצת'.
אבדן כמנוע לעשיה
מעבר לשיח המכיל עם הילד, כדאי לשים לב לנקודה נוספת; אבדן מפגיש אותנו עם תחושה חזקה של חוסר שליטה מוחלט. אצל ילדים זה עלול להתפרש כסכנה מיידית למציאות החיים המוכרת להם. ולכן אחת ההמלצות עם ילדים בגיל הזה היא לשאוף לייצב מחדש את תחושת השליטה בחיים (לפחות באופן חלקי) וזאת על ידי חיבור לעשיה משמעותית; מומלץ לבחרו יחד עם הילד משימה קונקרטית ומוגדרת שקשורה בזכרון של הסבא; להיות שותף בלימוד משניות לעילוי נשמתו, התנדבות או 'מבצעים' לזכרו של סבא, כתיבה של זכרון אישי והקראתו מול בני הכיתה, הכנת אלבום תמונות משותפות עם סבא, ארגון התוועדות כיתתית, או כל רעיון אחר. מומלץ לאפשר לילד כמה שיותר שליטה בתהליך, החל מבחירת השימה, מתי ואיך זה יעשה, את מי הוא מזמין, כמה זמן זה יימשך ועוד.
השילוב בין ההכלה הרגשית, הנירמול והלגיטימציה לבין העיסוק בעשיה לזכרו של הסבא עשויים לעזור לבינכם בתהליך הפרידה ולהביאו בע"ה להשלמה עם החוסר והגעגוע.
משתתפת בצערכם ומאחלת לכם שלא תדעו עוד צער
