שאלה >>
שלום וברכה, אנחנו נשואים 6 שנים ויש לנו ב"ה 2 ילדים מקסימים. כשהייתי נערה עברתי פגיעה על ידי קרוב משפחה אבל לא ממש טיפלתי בזה ולא דיברתי על כך. בשנה האחרונה התחלתי להיזכר יותר במה שקרה שם. אני מרגישה שכל פעם שאני מדברת עם בעלי על כך הוא מגיב בצורה לא טובה. מצד אחד הוא שואל המון שאלות שלא תמיד נח לי לענות עליהן ומצד שני הוא לא מספיק תומך בי. הרבה פעמים הוא חושב שאני מגזימה ולפעמים מקטין את החוויה ואומר שיש מקרים הרבה יותר גרועים. יש לנו זוגיות טובה בסך הכל אבל הנושא הזה מייצר בנינו הרבה מריבות ומרחק מיותר. איך נכון להתמודד?
תשובה >>
פגיעות בגוף הן סיפור כואב, שהמודעות שאליו עולה מאוד בשנים האחרונות. לפגיעה יש השפעה והשלכות מרחיקות לכת על נפש האדם ועל מהלך חייו. מטרתו של טיפול רגשי בפגיעות, איננו למחוק את החוויה, אלא לעבד אותה כך שיוכל להיות חלק ממקורות הכח וההנעה קדימה, להפוך אותו למנוע של עשיה ושליחות בעולם. גם מי שעברה טיפול רגשי מקצועי והגיעה לתחושת רגיעה, יכולה למצוא את עצמה ברגעים מסוימים פותחת שוב את הפגיעה ונדרשת לטפל ולעבד מחדש כדי להתאים לסיטואציה המסוימת. זוגיות ואימהות הן טריגר משמעותי אשר מציף המון פעמים את הפגיעה מחדש ומייצר מורכבות רבה בין בני הזוג. לצערנו הרב, בנים ובנות עד גיל 12נפגשעים באחוזים זהים ולכן כל מה שאכתוב כאן נכון גם כאשר הפגיעה שהיא של בן זוג.
תפקידו של בן הזוג
אנחנו יודעים שרוב הפגיעות נעשות על ידי אדם מוכר בתוך קשר קרוב (93% מהפגיעות!). ולכן הריפוי הגדול ביותר לפגיעה, הוא לבנות מחדש קשר קרוב ואינטימי, המבוסס על כבוד, על הקשבה, על הדדיות. קשר קרוב שאין בו שליטה, כוחנות או מניפולציה רגשית. לקשר הזוגי יש יכולת ריפוי מדהימה ומיוחדת לאותה פגיעה. דווקא בן זוג קרוב, מכיל וקשוב, יכול להחזיר מחדש את המאון שנפגע ולשקם את הנפש, מתוך הכוונה מקצועית ודיוק רב. אנסה לנסח כאן ארבעה כללים לשיח על הפגיעה עם בן הזוג;
כלל ראשון: ותרו על הפרטים. התמקדו בחוויה
הפרטים של הפגיעה אינם חשובים ואפילו יש מי שיאמר שעדיף לחסוך אותם. לא משנה איפה, מי, איך כמה ולמה. הפרטים פשוט לא רלוונטיים. הייתה פגיעה בגיל מסוים. זו עובדה וככה צריך להסתכל עליה. לעומת זאת, דווקא על החוויה כדאי מאוד להתעכב; איך הרגשת? עם איזו תחושה הלכת באותה תקופה? מה חשב על עצמך? האם תיארת לעצמך שיום אחד תבני בית ויהיו לך ילדים? את מי שיתפת? איך היום את מרגישה כשאת נזכרת בזה? החוויה הרבה יותר משמעותית מאשר הפרטים הטכניים.
כלל שני: החזקת פגיעה
מתוך רצון להגן ולהישמר מפני הרוע, התגובה הטבעית של אנשים כשהם שומעים על פגיעה היא לנסות להקטין אותה ("אולי זה רק היתה החויה שלך אבל זה בדיוק מה שהוא התכוון", "אולי גם את קצת שידרת שזה נעים לך"). נסיונות מסוג זה, פוגעים פגיעה נוספת. הם מערערים על כושר השיפוט של הנפגש ומחזקים תחושת אשמה שקיימת שם ממילא. ולכן, כאשר בני זוג משוחחים על פגיעה, הנחת המוצא היא שחווית הפגיעה היתה כפי שהיא. יש להאמין לגמרי לכל מילה ולכל רגש, לא לתת תחושה שאולי זה מוגזם או יוצא מפרופורציות. כל הסיפור של פגיעה הוא סיפור סובייקטיבי לגמרי ואין שום משמעות לאובייקטיביות או לאיך אדם אחר היה חווה את זה. כמו כן יש להימנע מכל האשמה של הנפגע בחלק מהפגיעה או בכולה.
כלל שלישי: תגובות פוסט טראומתיות – כדאי להכיר!
פוסט טראומה היא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. פוסט טראומה נוצרת כאשר אירוע טראומתי, הוא כל כך קשה שהאדם לא באמת יכול לחוות אותו באותו רגע. בדרך ניסית ובהשגחה אלוקית, הנפש והמח חוסכים מהאדם את החוויה באותו רגע והוא כאילו לא נמצא שם (לכן הוא גם לא יכול להגיב באותו רגע). במצב פוסט טראומטי, האירוע הטראומתי נכנס לתוך קופסא סגורה היטב ולכאורה, מיד לאחר מכן הכל ממשיך להתנהל כרגיל, הלימודים, החברות, החוגים. הכל נשאר כשהיה, כמעט בלי להשאיר סימן. אלא שאז, לפעמים כמה שנים אחר כך, פתאום מגיע טריגר מסוים, משהו קטן שמזכיר את האירוע הטראומתי, הקופסא של הטראומה נפתחת והתגובה קשה מנשוא. כל הכאב, הקושי, העלבון, הכל מתפרץ החוצה. למי שמתבונן מבחוץ זה נראה ממש לא מותאם; מה בסך הכל הוא אמר לה כבר, למה היא מגיבה בכזאת התפרצות. בן הזוג לא מבין למה היא צועקת כל כך, למה היא בוכה, למה היא מסתגרת בחדר, 'מה בסך הכל אמרתי?'. אבל כאשר מדובר בפוסט טראומה, נראה שזו לא באמת תגובה למה שקרה אלא תגובה פוסט טראומתית לאירוע אחר שקרה בעבר הרחוק. בשלב הראשון על בני הזוג לזהות את הרגעים בהם מתרחשת תגובה פוסט טראומטית.
כלל רביעי: מה עושים עכשיו?
אחרי שהבנו שזו אכן תגובה פוסט טראומתית, איך מתמודדים עם תגובה כזאת? קודם כל, לא להיבהל. לעשות הפרדה ולהבין שזה לא קשור אליכם, אל הזוגיות שלכם, אלא למשהו שהתפרץ מהעבר. בשלב השני להישאר ביחד ולא לברוח איש איש לדרכו. אם תוכלי ברגע הזה לומר לו שישאר לידך וה=אם הוא יוכל לומר לך שהוא נשאר איתך ולא עוזב אותך לבד ברגע הזה, זה יהיה כמעט כל הריפוי כולו. השלב השלישי הוא החזרת השליטה על הסיטואציה- נסו להבין יחד מה את רוצה שיקרה עכשיו? ולנסות כמה שיותר לקבל החלטות משותפות ולא שאחד יחליט בשביל השני.
והכי חשוב מהכל
נפגעים שקמים אחרי פגיעה ומקימים בית ויולדים ילדים זה לא פחות מנס. זה נס גלוי! זה כוחות חיים מדהימים. ככה ראוי שבן הזוג יסתכל על אשתו; מצד אחד להכיר בפגיעה שלה ומצד לראות ולהתפעל בכל יום מחדש מהעוצמה שלה, מהכוחות הניסיים שיש בה, לקום כל בוקר מחדש ולהיות שליחה לדבר ה'.
ומה עם טיפול?
כמובן שטיפול ממוקד בפגיעה הוא חשוב ומשמעותי. אבל זה לא במקום מענה זוגי; קשר זוגי טוב, קשר של אהבה, אחווה, שלום ורעות הוא מרפא גדול מאוד לפגיעות בגוף ובנפש. כדאי להתייעץ עם איש טיפול, אבל כדאי עוד יותר לראות שהקשר הזוגי בנוי נכון, שיש לכם שיח עמוק ומאפשר, שאתם מושקעים בזוגיות הזאת לפחות כמו בשאר הדברים האחרים שאתם פועלים בעולם ושאתם יחד מייצרים בניכם מרחב של 'שכינה בניהם'.
בשורות טובות
יפעת
